מפרסם

מאז שאני זוכר את עצמי לא פספסתי אף שידור של המשחקים האולימפיים, עוד בתור ילד אני זוכר באיזו התלהבות ובאיזו אהדה והערצה צפיתי בספורטאים המייצגים את מדינותיהם במשחקים האולימפיים ואת החלום שלי להיות שם. אפילו בתור צופה מהצד לחוות את החוויה האולימפית ולהיות חלק אפילו קטן מהדבר המדהים הזה אמר חבר מועצת העיר ולדימיר קרייזלבורד לכתבנו.

אך יחד עם השמחה הממלאת את ליבי מצפייה באולימפיאדה אני חווה גם אכזבה רבה.

אכזבה מכך שישראל לא נימצאת על המפה האולימפית, שהספורטאים הישראלים לא עולים לפודיום כשכל העולם לא שומע את התקווה בשידור חי.

למה זה קורא?

הרי יש לנו נוער מצויין ואני לא מהסס לומר שמדובר בנוער האיכותי ופטריוטי בעולם המלא באהבה למדינת ישראל ולעם היהודי.

נוער שמתגייס לצה"ל וממלא את חובתו בחירוף נפש דבר שלא נראה כמותו בשום מדינה אחרת בעולם.

אז אני שואל את עצמי: עם הגאווה הלאומית באמת חשובה לנו והיא אכן חשובה לנו, מדוע הספורט ההישגי שלנו נראה כפי שהוא נראה?

אתם בטח תגידו כי הסיבה לכך היא חוסר תקציב וחלק מכם גם יגיד כי אין עניין לציבור בני הנוער בספורט ונעירה מאסיבית לחוגים לכן זה כך.

אבל ישנה סיבה נוספת עליה אנו מדלגים ומתעלמים ממנה לחלוטין והיא פשוטה מאוד:

הספורט ההישגי אינו תופס מקום ראוי במערכת החינוך הישראלית יתרה מכך, כלל לא קיים שם.

אם תעברו בין תלמידי בית ספר מן השורה ותראו להם תמונה של שחר פאאר או אריק זאבי למשל בלבוש אזרחי יגידו לכם שאלה כוכבי הדוגמניות או הישרדות.

אני זוכר שבתור ילד הכרתי את פניהם של כל כוכבי הספורט האולימפי של ניבחרת בריה"מ ואפילו במקרה יצא לי לראות קרב איגרוף של יעקב שמואל בטלויזיה המקומית.

כך היה מכיוון שספורט היה חלק בלטי נפרד מחיי היום יום שלנו.

בביה"ס בו למדתי היה אצטדיון ואולם ספורט המתאים לקיום אימונים במגוון רחב ביותר של ענפי ספורט החל מהתעמלות מכשירים ועד לאתלטיקה כבדה.

כמו כן היה מרכז אולימפי עם אצטדיון, בריכת שחייה והחלקה על הקרח, תארו לעצמכם מה אפשר היה לעשות שמה.

מכיוון שהספורט ההישגי היה חלק מחיי היום יום שלנו בביה"ס ומחוצה לו כל ילד עם הוא לא עסק באיזשהו ענף ספורט אז הוא היה גאון מתמטיקה.

כולם כולל כולם עסקו בספורט בענפים שפשוט לא קיימים בארץ למשל הנפת כדור ברזל, הנפת חנית, קפיצה לגובה, לרוחק, קפיצה עם מוט, הוקי קרח, החלקה אמנותית, היאבקות חופשית, סייף, סאמבו, קליעה, כדור מים, ריצת מרטון, ריצת מכשולים, איגרוף, טניס שולחן, אתלטיקה כבדה וכו' וכו' בהתאם לגיל, לכישורים והמלצת הצוות המקצועי של ביה"ס.

וצר לי לומר כי בארץ שלנו עם נוער מדהים כמו שלנו, עם שלל של מאמנים שהגיעו ממגוון העליות לארץ ממדינות המהוות אימפריות של ספורט הישגי ובעלי ניסיון מוכח לא ממצאים את הפוטנציאל האדיר שיש להם מכיוון שאין מי שידאג להפגיש ולהכיר ביניהם.

את התוצאות אנו רואים מהאולימפיאדה בלונדון כאשר המדינות האחרות שוברות שיאים חדשים והישראלים מסתפקים בכך שהיה להם הכבוד להשתתף באולימפיאדה במספר ענפי ספורט וללא תוצאות.

טעות גדולה ביותר היא לחשוב שהילדים יבחרו עבורם איזשהו ענף ספורט וילכו להיתאמן בחוג פעמיים בשבוע תמורת 200 שקלים בחודש ומשם יצמחו ספורטאים זה אבסורד.

תארו לעצמכם מה היה קורא אילו היינו שואלים את הילדים שלנו האם הם רוצים ללכת לחוג מתמטיקה, פיזיקה או כימיה? היו יוצאים לנו פרופסורים שזוכים בפרסי נובל?

יש להכניס את הספורט כחלק מתכנית הלימודים הסדירה כבר מביה"ס היסודי, לבנות תשתיות מתאימות ולהתחיל לאתר ולפתח את התאלנטים ולנווט אותם בכיוון הנכון בהתאם לנתונים הפיזיים שלהם, מנטליות וכישורים רלוונטיים.

לשם כך יש להיעזר במאמנים, רופאים ופסיכולוגים המתמכים בדבר ולהתחיל לבנות את העתיד הספורטיבי של ישראל.

מעטים יזכו להגיע לאולימפיאדה ועוד יותר מעטים יגיעו להישגים אולימפיים, אך דבר אחד יהיה משותף לכולם והוא התקווה האולימפית וגאווה לאומית ישראלית ודרך לגשר העמים במקומות בהם הפוליטיקה נשארת מחוץ לש"ג.

היום אני וחבריי הטובים סגן ראש העיר ד"ר בוריס יודיס ויו"ר עמותת מ.ח.ר מר דוד סגל מקדמים פרוייקט לקידום ענפי הספורט האולימפיים בעיר עפולה.

הקמנו מרכז ספורט הישגי העוסק במגוון ענפי ספורט אולימפיים אינדיבידואליים תחרותיים ופועלים נחרצות על מנת להביא את תורתנו למוסדות החינוך ולגייס כמה שיותר כישרונות חדשים למגוון ענפי הספורט הפועלים במסגרת הפרוייקט.